החלטה בתיק בש"א 1720/13 - א'

           בפניי בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף.

1.        המבקשים הגישו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעה נזיקית בה עתרו לפיצוי בגין כך שעובד במשיבה 1, יבגני גולובין ז"ל (להלן: המנוח), שתה לרצונו מתנול (אלכוהול תעשייתי האסור לשתיה) אשר טעה לראותו כנוזל אלכוהולי מותר בשתיה ונפטר מהרעלה. בהחלטה מיום 5.8.2009 קבע בית המשפט (סגנית הנשיא ד' פלפל) כי המשיבים 1-2 אחראים ברשלנות למותו של המנוח וכי לא הוכח אשם תורם של המנוח או של רעייתו, וביום 16.6.2010 קבע את שיעור הנזק.

           המבקשים מזה והמשיבים 1-2 מזה ערעורו על פסק הדין (ע"א 5850/10 וע"א 6981/10). ביום 15.4.2012 התקבל ערעורם של המשיבים 1-2 בחלקו במובן זה שנקבע כי למנוח אשם תורם בשיעור של 25%, ואילו ערעורם של המבקשים על גובה הנזק, ובתוך כך על הקביעה כי יש לנכות תשלומי הבטחת הכנסה אותם מקבלת המבקשת 2 מן המוסד לביטוח לאומי מסך הפיצוי מאת המשיבים 1-2, נדחה. בסיפה לפסק הדין קבע בית משפט זה כי "הצדדים יחשבו את הנדרש בהסכמה ביניהם או על ידי אקטואר מוסכם" וכי "שכר הטרחה שהושת בבית המשפט קמא יופחת פרופורציונית לפי ההפחתה בעקבות קבלת הערעור".

2.        נוכח תוצאה זו פנו המשיבים 1-2 אל בית המשפט המחוזי בבקשה למתן פסיקתה אשר תבהיר את החיוב האופרטיבי העולה מפסק-הדין, וכב' הרשמת השופטת א' נחליאלי-חייט קיבלה את הפסיקתה שהוצעה על ידם בציינה כי זו משקפת את פסק דינו של בית משפט זה ואת הוראות הדין. ערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי נדחה, וביום 18.2.2013 נדחתה גם בקשת רשות ערעור שהגישו על ההחלטה בבית משפט זה (רע"א 7282/12 כבוד השופט י' דנציגר).

3.        ביום 5.3.2013 הגישו המבקשים בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף על פסק דינו של בית משפט זה (פסק הדין בע"א 5850/10 ובע"א 6981/10 הנ"ל). המבקשים מציינים כי בעתירה לדיון נוסף שהגשתה מתבקשת (אשר צורפה לבקשה) מתבקש בית משפט זה לדון בשאלה המשפטית האם יש לנכות את תשלומי הבטחת ההכנסה מסכום הפיצוי מקום בו המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעת השארים להכרה במות המנוח כתאונה ואילו המעביד לא תבע את המוסד לביטוח לאומי בשם השארים, כפי שאירע בענייננו.

           המבקשים טוענים כי הבקשה הוגשה רק כעת נוכח העובדה שעד עתה היו תלויים ועומדים הליכים בעניין, ורק לאחרונה, משנדחתה ביום 18.2.2013 רע"א 7812/12, הבשילה העת להגשת העתירה לדיון נוסף על פסק הדין. המבקשים מדגישים בהקשר זה כי לו היתה מתקבלת טענתם בהליכים שהתנהלו בעקבות פסק הדין יכול היה הדבר לייתר את הגשת העתירה לדיון נוסף, ועל כן קם "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד להגשת העתירה. המבקשים מוסיפים כי חשיבות הסוגיות אותן הם מבקשים להעלות בגדר העתירה לדיון נוסף כמו גם סיכוייה הגבוהים מצדיקים גם הם כי אינטרס ההסתמכות של המשיבים יסוג מפני האינטרס שבבירור הטענות לגופן ועשיית צדק.

4.        המשיבים 1-2 מתנגדים לבקשה, והם מצביעים בהקשר זה על האיחור הממושך בהגשת ההליך (איחור של כעשרה חודשים), וכן הם טוענים כי בין ההליכים שהתנהלו בין הצדדים לאחר פסק הדין ובין ההליך שהגשתו מתבקשת כעת אין קשר מהותי. כן טוענים המשיבים 1-2 כי הטענה המשפטית אותה המבקשים מעוניינים להעלות כעת כלל לא נטענה על ידם בבית המשפט קמא ובערעור בבית משפט זה, ואין כל הצדקה לבררה בשלב זה, ומכל מקום יש לדחותה גם לגופה.

           המשיבים 7-5 מצטרפים לעמדת המשיבים 1-2 בהדגישם כי המבקשים מנסים למעשה להגיש ערעור נוסף על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי.

           בתשובה שהגישו מדגישים המבקשים כי גם בגדר רע"א 7812/12 הועלתה טענה לעניין ניכוי תשלומי הבטחת ההכנסה, ועל כן רק לאחר שניתנה ההחלטה בבקשה זו היה באפשרותם להגיש את העתירה לדיון נוסף בעניין. כן שבים המבקשים ועומדים על חשיבות הסוגיה שעל הפרק, ומוסיפים כי גם אם הטענה אותה הם מבקשים להעלות במסגרת העתירה לדיון נוסף לא הועלתה על ידם באופן מפורש בהליכים שהתנהלו בבית המשפט קמא ובבית משפט זה, הרי שבנסיבות העניין יש לאפשר להם להעלותה כעת.

5.        לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שבפניי הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להאריך את המועד להגשתה של עתירה לדיון נוסף.

           תקנה 4 לתקנות דיון נוסף קובעת פרק זמן קצר לשם הגשת עתירה לדיון נוסף - חמישה עשר ימים מיום מתן פסק הדין. בבש"א 7155/06בן-יונה נ' עו"ד יניב איסל (3.10.2006)) עמדה השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש על כך ש:

"פרק הזמן הקצר, כמו גם מנייתו החל מיום מתן פסק הדין, ולא מיום המצאתו, נובעים מייחודו של הליך הדיון הנוסף, אשר סוטה מהרעיון של סופיות הדיון עם מתן פסק הדין בערעור, ויוצר נדבך שיפוטי נוסף".

           תקנה 4 הנ"ל לתקנות דיון נוסף קובעת אמנם כי ניתן להאריך את המועד להגשתו של ההליך "אם הראה העותר טעם מיוחד לכך", אך בפסיקה ניכרת גישה קפדנית ומצמצמת לעניין קיומו של "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה להגשת עתירה לדיון נוסף, הנובעת אף היא מאופיו המיוחד של ההליך, השמור למקרים נדירים וחריגים (ראו למשל: בשג"ץ 9099/01 אבו הרביד נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 2 (26.12.2001); בש"א 6180/09 פלונית נ' פלוני, פסקה 7 (13.9.2009)).

           "הטעם המיוחד" לו טוענים המבקשים במקרה דנן הינו קיומו של "הליך תלוי ועומד", ובהקשר זה הפנו להליכים שהתקיימו לאחר מתן פסק דינו של בית משפט זה בקשר עם הפסיקתה אשר הוגשה על ידי המשיבים 1-2 בבית המשפט קמא. לטענתם עד לסיומם של ההליכים בעניין לא ידעו האם התייתר הצורך בהגשת העתירה לדיון נוסף ורק לאחר סיומם, עם מתן ההכרעה ברע"א 7812/12 ביום 18.2.2013 ומשנדחו טענותיהם, הבשילה העת להגשת העתירה.

           הפסיקה אכן הכירה בכך כי בנסיבות מסוימות בהן ההכרעה בהליך התלוי ועומד בפני בית משפט אחר "באותו העניין" יכולה לייתר הגשת הליך ערעורי או להשפיע באופן ממשי על הדרך בה הוא יתברר, עשוי להיות בכך משום "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד להגשת הליך ערעורי, וזאת על מנת לקדם אינטרסים של יעילות דיונית וחסכון במשאבי הפרט והציבור ובזמן שיפוטי ותוך שיש בכל תועלת גם לצד שכנגד. יחד עם זאת, וגם על כך עמדה הפסיקה לא אחת, קיומו של הליך תלוי ועומד אינו מקנה הארכת מועד אוטומטית להגשתו של הליך ערעורי. יש לבחון בהקשר זה כל מקרה לפי נסיבותיו, תוך מתן משקל, בין היתר, לסוג ההליך התלוי ועומד; לדרך בירורו; לסיכוייו; למסגרת הזמן בה הוא צפוי להיות מוכרע; ובעיקר - לעוצמת הזיקה בינו ובין ההליך לגביו מתבקשת הארכת מועד (ראו בש"א 9159/04 חשקורי נ' בובליל, פסקאות 4-5 (20.10.2004) והאסמכתאות המובאות שם). כן יש ליתן משקל לשאלה האם הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך, תוך העמדתו של בעל הדין שכנגד על אי סופיותה של ההחלטה נשוא ההליך (שם, פסקה 4). על פי טענתם המשתמעת של המבקשים יש להחיל הלכה זו גם לעניין הגשת עתירה לדיון נוסף, ואף אם כך הוא - הגם שלטעמי המשקל אותו ראוי ליתן בהקשר זה לשיקולים השונים אינו זהה, וזאת בשים לב לאופיו המיוחד של הליך הדיון הנוסף עליו עמדתי לעיל - סבורני כי בנסיבות העניין לא הוכיחו המבקשים כי קיימת הצדקה להארכת מועד להגשת העתירה כבקשתם.

6.        ראשית, המבקשים הגישו את הבקשה להארכת מועד באיחור ניכר של כעשרה חודשים. המבקשים לא הבהירו בבקשתם באיזה מועד הגישו המשיבים את הפסיקתה לבית המשפט המחוזי, קרי האם זו הוגשה בתוך המועד שהיה נתון להם להגשת העתירה לדיון נוסף או שמא כבר באותו עת חלף המועד שהיה נתון להם להגשת ההליך. מכל מקום, גם אם נניח לטובת המבקשים כי ההליכים בעניין הפסיקתה החלו טרם חלוף המועד להגשת העתירה לדיון נוסף לא הבהירו המבקשים מדוע - ומשלפי עמדתם ראוי היה להמתין לסיום ההליכים בעניין זה - לא הגישו בקשה להארכת מועד טרם חלוף המועד להגשת ההליך או בסמוך לכך, בקשה שהיה בה כדי להעמיד את המשיבים על כך שאין הם משלימים עם פסק דינו של בית משפט זה. מובן כי בזמן הניכר אשר חלף למן מועד פסק הדין היו המשיבים רשאים להסתמך על סופיותו של פסק הדין, והעובדה שהבקשה הוגשה רק בדיעבד ולאחר שכל טענותיהם של המבקשים נדחו בהליכים בעניין הפסיקתה, שוקלת לחובתם.

           שנית, הפסיקתה אותה הגישו המשיבים לבית המשפט קמא נועדה לשקף את תוצאתו האופרטיבית של פסק הדין אשר ניתן בבית משפט זה, וטענת המבקשים לפיה מדובר בפסיקתה מבהירה או מתקנת נדחתה (ראו רע"א 7282/12, פסקה 8). על רקע זה קשה לקבל את הטענה לפיה בהליכים שהתנהלו בעניין תוקפה של הפסיקתה היה כדי להשפיע על הגשתה של עתירה לדיון נוסף על פסק הדין עצמו, על הכרעותיו המהותיות, וכי מדובר בהליכים "באותו העניין".

           לכך יש להוסיף כי גם סיכויי ההליך אינם מצדיקים, כשלעצמם, להיעתר לבקשה, שכן ספק רב אם המקרה דנן - בו מתבקשת הגשת עתירה לדיון נוסף על פסק דין מפורט ומנומק שניתן בהסכמת מותב תלתא ובגדרו מעוניינים המבקשים להעלות טענות אשר לכאורה לא הועלו בבית המשפט קמא ובבית משפט זה (וראו פסקה 7 לרע"א 7282/12; פסקה 9 לתשובת המבקשים לתגובת המשיבים) - בא בגדר המקרים הנדירים ויוצאי-הדופן בהם יורה בית המשפט על קיום דיון נוסף בפני הרכב מורחב של שופטים.

נוכח משקלם המצטבר של הטעמים המפורטים לעיל הבקשה נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים 1-2 בסך של 1,500 ש"ח ובהוצאות המשיבים 5-7 בסך של 750 ש"ח.